"סבלנו מעודף ביטחון עצמי": אחרון פרשי האפוקליפסה נזכר ביום הכיפורים.

האלוף מנחם מרון, שמת השבוע, עבר לאורך שירותו בצה"ל מהסוס למרכבה. בראיון המתפרסם כעת לראשונה דיבר על המחדל של 1973, על כישלון ועדת אגרנט ועל סיפורי הגבורה מהמלחמה שנחקקו בזיכרונו.

מנחם מרון (משמאל) לצד ישראל טל (בכומתה לראשו) ושמואל גונן (ביניהם)

מנחם מרון (משמאל) לצד ישראל טל (בכומתה לראשו) ושמואל גונן (ביניהם) "באדיבות ארכיון צה"ל ומעהב"ט , מאוסף "במחנה"

 

עם מותו של מנחם (מנדי) מרון, השבוע, שרדו רק שלושה מאלופי מלחמת יום הכיפורים. ממלחמת ששת הימים, הזכורה כמוצלחת, נותרו בחיים גם לאחר יובל חמישה אלופים ואילו מ–1973 רק אלי זעירא, הרצל שפיר ושלמה גזית.

כל אלה, כמו ותיק האלופים כיום, דן טולקובסקי מתקופת מבצע קדש (שלמה אראל מבוגר ממנו, אך קודם לאלוף עשור אחריו),

ילידי שנות ה–20 של המאה ה–20, ולמנדי היה גם ייחוד — בתחילת דרכו בצה"ל היה קצין בחיל הפרשים. בתשעת עשורי חייו עבר הצבא מהסוס אל הסייבר.

מרון היה נעים הליכות, חייכן וחושב. במדינה אחרת, בעידן אחר, לא היה מתגלגל לחיי חייל ומתמיד בהם. בחיל השריון ייחסו לו קרבה מיוחדת לאלוף ישראל טל.

ב–1983, לאחר הדחת אריאל שרון, הוחזר מוושינגטון לתפקיד שר הביטחון משה ארנס, ואתו תגבורת מהשגרירות —

הנספח הצבאי מרון, ראשון האלופים בתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון, שאויש עד אז בידי קצינים זוטרים יותר או פקידים.

התקדים הפך לתקן, מקובל ומבוקש: אחרי מרון, שנשאר גם תחת יצחק רבין, התמנו למנכ"ל המשרד שבעה אלופים, ביניהם שלושה סגני רמטכ"ל.

"אני טנקיסט, אני מודה", אמר מרון בראיון ארוך, שמובאות קצרות ממנו נכללו בסדרה התיעודית על מלחמת יום הכיפורים "לא תשקוט הארץ", בהפקת עמית גורן.

כשריונאי היה מראשוני מינהלת תוכנית הטנק — התאמת הצ'יפטיין (X?צנטוריון?) הבריטי ("אביר"), שניבנה ללחימה באירופה המיוערת וזרועת הנהרות, לצרכיו המדבריים של צה"ל, ובהמשך ה"מרכבה".

כראש מחלקת תורת חיל השריון, כשמפקד הגיס היה טל, תוכנן אל"מ מרון לפקד במינוי חירום על חטיבת המילואים 10, הראל, שהשתתפה במלחמת ששת הימים בקרב על ירושלים.

אבל אל"מ אחר במפקדת הגיס, אברהם (ברן) אדן, סירב לתפקד מאחור כקצין שריון ראשי, והצטרף לאחת האוגדות שנועדו להילחם בסיני. טל לא סלח לאדן על שנאלץ בגללו לשלוף את חביבו מרון מהפיקוד הקרבי.

בתחילת שנות ה–70 היה מרון ראש מטהו של אלוף פיקוד הדרום, שרון. "עם אריק היתה לי היכרות שטחית. מעולם לא עבדתי אתו. מצאתי בו, קודם כל, איש שדה מעולה.

הבנתי מדוע בצנחנים, למשל מוטה גור, קראו לו פחדן. זה לא היה נכון, אבל הוא היה זהיר, סופר זהיר. שרון היה קפדן בכל הנוגע לנושאים המבצעיים.

בנושאים האחרים הוא לא התעניין, ואני כראש מטה עסקתי בדברים ששום מפקד אחר לא היה מוותר על הטיפול בהם, כגון קידום קצינים או בקשות חנינה".

במחלוקת על הגנת סיני, "(ישראל) טל ושרון סברו שהדרך הטובה ביותר להגן על מרחב כה גדול היא על ידי כוחות שריון ניידים, ללא בסיס קבע, –

אלא בחניונים מבצעיים שמחליפים מקום לעתים קרובות כך שלא יהוו למצרים מטרה נוחה.

האסכולה האחרת אמרה שאנחנו צריכים להראות נוכחות על התעלה, גם אם ברור שמעוזים שהמרחק ביניהם היה לפעמים 15–17 קילומטר אינם יכולים להוות קו הגנה אמיתי.

זה כאילו נוכחות פוליטית על קו התעלה, זה יכול לחסום את התנועה, להפריע לאויב, אבל לא להגן על התעלה. הרמטכ"ל, חיים בר לב, הכריע לבסוף שזאת הדרך להגנת סיני.

שרון התנגד לתפיסה, חשב שהיא לא נכונה, אבל הסכים לממש אותה, ובהפסקת האש במלחמת ההתשה אמר שאם אנחנו נשארים על קו המים, אנחנו צריכים למגן היטב את המעוזים ולהקים קו שני של תעוזים.

דיין התחיל לדבר אז על אפשרות של נסיגה חלקית מהתעלה. שרון אמר שלא נסוגים לקו שאינו קיים. לכן הוא יצר את הקו השני לאורך דרך החת"ם, (חיל התותחנים),

כי לאורכו הוצבו סוללות תותחים, שמונה עד עשרה קילומטרים מהתעלה, קו שעדיין שולט בתצפית על התעלה".

מאותה פרשה נותרו למרון שתי תובנות. "לשרון היה דימוי, לעתים מוצדק, של מי שאינו מקבל את המוסכמות. בסיני הוא קיבל את קביעת בר לב ורק דאג שהמעוזים יהיו מוגנים כהלכה ובהמשך שיהיה קו שני.

הדרג המדיני לא ניסח לצבא בבהירות את המטרות, כהנחיה בסיסית וקבועה.

הצבא צריך היה להבין מתוך העמדות השונות של הדרג המדיני ולא לעבור על לאווים, אבל נשמר לו חופש פנימי מוחלט, כמעט, לגבי אופן הביצוע. הדרג המדיני לא התערב בשאלת הגנת סיני".

דיין "השתתף לעתים בדיונים מבצעיים במטה הכללי, אבל תמיד דאג לומר שזאת עמדתו המדינית ושאינו מכתיב את סיכום הדיון.

לדדו היו בצבא מעמד ויוקרה של רמטכ"ל מבריק ומנוסה, עם יכולת ביטוי מצוינת והופעה מרשימה.

דדו הופיע בצבא לפני המלחמה וגם בעת המלחמה כסמכות בלתי מעורערת. עם סגנו, טל, היה לו קשר מעניין מאוד. הם באמת היו ידידים והקשיבו זה לזה.

טל ראה את עצמו ותיק ומנוסה מדדו ויכול להיות שבתוכי תוכו, הוא לא אמר את זה אף פעם, הוא חשב שמגיע לו להיות הרמטכ"ל לפניו. טל היה האלוף השקול, שהביע דעות אחרות בתוך המערכת".

במלחמת יום הכיפורים היה מרון, כהגדרתו, טירון האלופים, כי צורף למטכ"ל באוגוסט 1973.

קודמו בראשות מחלקת ההדרכה, שמואל גורודיש־גונן, עבר לפיקוד הדרום, ששרון נטש כדי להשתתף בבחירות.

דוד אלעזר, הרמטכ"ל מאז ינואר 1972, מינה בשנה שקדמה למלחמה אלופים בחזית העיקרית ובעוד שני תפקידי מפתח ששיוועו לתחלופה —

ראש אמ"ן (לאחר כמעט תשע שנים) ומפקד חיל האוויר (לאחר שבע). הוחלפו גם מפקדים מנוסים בחטיבות.

 

"דדו היה מודע לכך, שמעתי את זה ממנו, שיש קצינים שיושבים יותר מדי זמן בתפקידים. זה נכון, זה לא טוב לצבא.

האם היה צריך להחליף את כולם בעת ובעונה אחת או בדירוג — אני לא בטוח, אבל דדו ראה כאחת המשימות שלו לרענן את שכבת הפיקוד.

חלק מהחילופים היו יזומים. שרון רצה להשתחרר ולהיכנס לפוליטיקה. עוד כשהייתי ראש המטה שלו שמעתי מאריק את התוכנית, שאם הוא לא הולך להיות רמטכ"ל הוא הולך לפוליטיקה.

באיזו מפלגה בדיוק אני לא חושב שהוא בחר, באותה עת".

 

לסדרת החילופים בין סתיו 1972 לקיץ 1973 "היתה השפעה מסוימת על אופן התפקוד של הצבא במלחמה.

הפתרון הנכון היה להחזיר את שרון לפיקוד ואת גורודיש לאוגדה.

זה לא נעשה, כי התחושה הכללית בצבא היתה שהמצרים יוכו ברגע שינסו לצלוח.

אמנם יחסי הכוחות בשגרה היו שמונה תשעה לאחד לטובתם, אבל לכך יש משמעות רק לאחר הצליחה.

טעינו בהערכה שנוכל לאתר מאמץ עיקרי שלהם, או שני מאמצים.

הם צלחו לכל רוחב החזית והכוחות שלנו עדיין לא היו פרוסים לפי התוכנית ולא הספיקו להתערב כדי לשבש או להאט".

גונן "לא הספיק להכיר את כל מפקדי המשנה שלו". הרצל שפיר, שאלעזר מינה לראש אכ"א כי נזקק לכישוריו שם,

היה לדעת מרון עשוי להצליח יותר מגונן כמפקד החזית, כי "הרצל יותר יסודי. נכנס לפרטים.

מתכנן בדקדקנות. הוא לא היה שולח את אוגדת ברן להתקפת נגד בלי הכנה מספקת, כשהיא בתהליך הגעה מהצפון".

 

כאחראי להפקת לקחי המלחמה קבע מרון שהפתעת טילי הנ"ט של החי"ר המצרי "לא היתה מוצדקת.

המודיעין סיפק קרוב לשלושים תזכירים או פרסומים בנושא הנ"ט, שנה וחצי לפני מלחמת יום הכיפורים.

כל מה שעולה על הדעת היה בהם. נתונים טכניים, טקטיים, מבנה היחידות, סוגים, כמויות.

אלא שהחוברות האלה כולן נמצאו בכספות של אלופי הפיקוד וקציני החיל הראשיים, כי היה כתוב עליהן 'סודי ביותר', ופרט לעיון של הקודקודים לא נעשה בהן שימוש.

אחד מהלקחים של המלחמה היה להקים יחידה שקראנו לה תוד"א, תודעת אויב, שיתוף בין המודיעין, הכוחות וההדרכה".

 

מרון ב-2013ליאור עפרון / "במחנה"

 

אילו היו פיקוד הדרום ואוגדת סיני מוכנים כהלכה, "אין לדעת בוודאות מה היה קורה:

"אבל השכל הישר אומר שגם לולא היתה הצליחה מסוכלת, היו פחות נפגעים שונים לכוחותינו ויותר נפגעים למצרים."

סבלנו מעודף ביטחון עצמי. מותר גם לומר שחצנות.

כל שדרות הפיקוד האמינו באמונה שלמה שנוכל לכל ניסיון חצייה מאסיבית של התעלה.

לא הערכנו שהמצרים, בעזרת הרוסים, ילמדו היטב את הלקחים וימצאו תשובות בשני תחומי הנחיתות שלהם — באוויר ובשריון".

למרות ההכאה על חטא היהירות, דבק מרון בתחושה שמלחמת אוקטובר 73' היתה שונה לחלוטין אילו התנהלה באוקטובר 72' או במאי 73'.

"הם לא היו מספיקים להצטייד, להתאמן, לתרגל, לעבוד עם הפיקוד החדש של הגנרלים שאזלי וגמאסי".

 

ערב המלחמה התווכחו במטכ"ל על משמעות ההכנות לצליחה ממערב לתעלה.

"דעה אחת היתה של אמ"ן, בפיקוד אלי זעירא — ראש מצוין על הכתפיים, מינוי נאות בהחלט בשעתו — שזה תרגיל והמצרים לא ייצאו למלחמה.

הדעה האחרת, של טל, אמרה שאסור לנו שלא להתייחס לזה כמו למלחמה, בגלל מחיר הטעות בשתי החלופות.

טל אמר, אם אני טועה, אז גייסנו והוצאנו כמה מאות מיליוני לירות, אבל אם אתם טועים — אנחנו מסתכנים בקטסטרופה.

לדדו ולממשלה היה יותר נוח, זול ופשוט לקבל את דעתו של ראש אמ"ן.

באוזני גולדה הדהדה האמירה של דדו, ש'גם אם נופתע, בפריסה שלנו בסיני וברמת הגולן, לא יהיה אסון לעם ישראל, נסתדר עם זה'".

 

בנוסף לראשות מחלקת ההדרכה במטכ"ל קיבל מרון מגונן את הפיקוד על אוגדה 440, האוגדה השביעית והאחרונה של צה"ל אז — מסגרת משימתית ללא הקצאת כוחות.

לאחר פחות מחודשיים, עוד בטרם תרגל את המפקדה, שהתבססה על סגל המחלקה והמכללה לפיקוד ומטה, נדרש להוביל אותה למלחמה.

"מכך אני גם יכול להסיק עד כמה שמוליק גורודיש לא הספיק להיכנס במקביל לפיקוד הדרום.

אחרי כישלון התקפת הנגד של ברן הוחלט להוריד אותי לסיני, כאשר המשימה הראשונה היתה לסייר ולהיערך לקו שני, מחשש שהמצרים ימשיכו להתקדם — זה מה שאנחנו היינו עושים.

אבל סאדאת הרי רצה רק לשבור את הסטטוס־קוו, לזעזע את הישראלים ואת האמריקאים, ומבחינתו כל אחיזה מזרחית לתעלה נחשבה לניצחון".

 

אחת ההחמצות הגדולות של המלחמה היתה העדפת ההבקעה היקרה לצליחת הנגד בתעלה על תוכנית "אור ירוק" להנחתת כוח מושט של צנחנים וטנקי שלל סובייטיים במפרץ סואץ, –

בין לאיום לכיוון קהיר ובין להשתלטות על שדות הנפט, כקלף מיקוח תמורת השטח שהמצרים תפסו ממזרח לתעלה.

תכנון משימת האוגדה, בדרבון טל, קדם להגעת מרון ולמינויו למפקד המבצע.

בשבוע השלישי של המלחמה "קיווינו לקבל מקיסינג'ר התרעה של 24 שעות על התקרבות הפסקת האש.

היינו בשארם א־שייח על נחתות, טנקי טי–54 מוסבים וצנחנים בפיקוד עמוס ירון, שחזר מלימודים בחו"ל, מוכנים לחצות את המפרץ,

שכוחות זירת ים סוף של חיל הים, בפיקוד זאב אלמוג, ניקו מאיומי כלי שיט מצריים.

היה צפוי לנו מבצע חלק מאוד, עם מעט נפגעים. העימות הסובייטי ־ אמריקאי סביב הפסקת האש שם לקרבות סוף פתאומי, שמצא אותנו בנחתות, מחכים לאור הירוק שלא בא".

 

בסוף שנות ה–50 היה מרון ראש לשכת הרמטכ"ל חיים לסקוב (לרוב, אריכות ימי הרל"ש עולה על זו של הרמטכ"ל) ומקורב לו, אך אחרי 1973 לא דובב את לסקוב מעולם על חברותו בוועדת אגרנט.

מרון היה שותף לזעם הקצונה על עריפת אלעזר ואלופים בעוד גולדה ודיין פטורים מאחריות.

"העובדה שרק אנשי הצבא שילמו את המחיר היתה בעינינו איפה ואיפה, בהחלט, אבל עוד יותר חמור היה תיחום הבדיקה ליומיים הראשונים, לשלב הבעייתי, שהיו בו שגיאות וכישלונות. לא נחקר המכלול.

עם ישראל לא הפיק את הלקחים בצורה מסודרת. אני, כאחראי במטכ"ל על הפקת לקחים, הייתי מנוע מלגעת בדברים הבסיסיים :

האם התפיסה הייתה נכונה, איך המלחמה התנהלה.

ועדת אגרנט, אם להתבטא באיפוק, נזקיה רבים מהישגיה. אתה שואל את עצמך, למה זה קרה לנו? ובנושא הזה, בלקחים ברמה הזאת, לא הרבו לדון".

 

מרון חלק על "התפיסה העממית שהמפקדים נכשלו והלוחמים ניצחו.

אי אפשר לנהל מלחמה כזאת ללא פיקוד ראוי. ועדת העיטורים הוקמה כי אנחנו צבא קטן, עם קטן, כולם מכירים את כולם ויודעים על כולם, ואמרנו,-

אוי ואבוי לנו אם ניתן עיטור למי שלא מגיע, עדיף לטעות ולא לתת למי שמגיע מאשר לטעות ולתת למי שלא מגיע, כי זה יגרום נזק חמור.

היינו חייבים לקבוע אם מגיע עיטור ואיזה. קרה ששמענו שבע ־ שמונה עדויות לפני שהחלטנו".

 

רושם מיוחד הותיר במרון סיפורו של סמ"ר יואב בלומן מקיבוץ רשפים, –

שהועלה לדרגת רב־סמל לאחר מותו וקיבל את עיטור העוז בהמלצת ועדת מנדי.

"סמל מחלקה, שהטנק שלו נדפק בקרב הבלימה בגולן, והוא וחלק מהצוות נפגעו ופונו, שמע שבמפקדת החטיבה יש כמה טנקים שלא אוישו, –

אז הוא בדרך אסף עוד כמה חיילים, הרכיב איזה צוות, הגיע למפקדת החטיבה בנפאח, לקח טנק וחזרו לקרב. פעם שנייה הטנק שלהם נדפק.

והוא כבר יודע, הוא הולך למפקדת החטיבה למצוא טנק שלישי ולא היו שם טנקים

מישהו אומר לו שמע, במחסני החירום ליד חיפה נשארו טנקים כי המילואים לא באו.

הבחור בטרמפ נוסע למחנה כורדני, לוקח טנק משם, נוהג אותו על הכביש, מגיע לרמת הגולן, אוסף בדרך עוד איש צוות אחד, –

פוגש קצין שלו שנשאר בלי טנק ואומר לו 'אתה רוצה להצטרף?', והוא אומר לו כן, ודאי…

(בלומן) הרכיב לו צוות שלישי, ובפעם השלישית הטנק שלו נפגע והוא נהרג.

את הסיפור הזה אנחנו שומעים מהקצין.

אני שואל אותו, אתה קצין והוא סמל, איך הסכמת להיות תותחן שלו? אז הוא עונה 'לא היה לי טנק, והכרתי אותו, הוא היה מפקד טנק לא רע'".

 

קרדיט

שתפו את הכתבה:

הוסף תגובה

אתה חייב להיות מחובר בכדי לפרסם תגובה. ניתן להתחבר באמצעות חשבון פייסבוק,טוויטר או גוגל.