האוייב של אוייבי הוא…הקונפליקט של הדרוזים הישראלים וחאדר!

התפרעות הדרוזים תושבי מג'דל שמס ביום שישי ליד גבול ישראל-סוריה, וניסיונם לחצות את הגבול בעקבות הפיגוע והמתקפה של המורדים הסונים על הכפר הדרוזי ח'אדר במורדות החרמון הסורי, חשפה שוב את כל התסבוכת המזרח-תיכונית שסוריה מהווה מודל מוקטן שלה, ומדינת ישראל נקלעת אליה שלא מרצונה.

יש למדינת ישראל ברית דמים אמתית עם הדרוזים, יותר בזכות הדרוזים מאשר בזכות היהודים. הנאמנות הדרוזית למדינת ישראל, ברובה המכריע, אינה מוטלת בספק. לא במקרה כבר זכינו לאלוף דרוזי במטכ"ל.
אבל לדרוזים בישראל יש גם קשר דם עם הדרוזים בסוריה ובלבנון, כמו שליהודים יש קשר כזה. ולכן כשדרוזים בסוריה נמצאים בסכנת חיים, כמו שקרה ביום שישי האחרון בכפר אל-חאדר, המרוחק פחות מקילומטר אחד ממג'דל שמס (רק במקרה הגבול אחרי מלחמת ששת הימים יצר חיץ מדיני בין שני הכפרים הללו. עם תנועה אקראית אחרת של הכוחות, או סימון שונה של קו הגבול על המפה בידי קציני צה"ל, שני הכפרים היו יכולים להיות בריבונות סורית, או שניהם בריבונות ישראלית) הדבר הטבעי ביותר הוא שאחיהם הדרוזים אזרחי ישראל יקומו כאיש אחד לסייע להם ולהציל את חייהם.
אז איפה הבעיה? שהדרוזים בסוריה, בעיקר אנשי אל-ח'אדר, הם התומכים הגדולים ביותר של סוריה, של החיזבאללה ושל איראן – והאויבים הגדולים ביותר של הארגונים הסונים המתונים פחות והמתונים יותר, שחלקם בעלי ברית של ישראל. ג'בהת אל-נוסרה, מהארגונים הבולטים ביותר בקרב המורדים, ארגון שנהנה לפי מקורות זרים מתמיכה ישראלית גדולה באמצעי לחימה, הוא אחד האויבים המרים של הדרוזים הסורים. הארגון הזה עמד מאחורי פיצוץ מכונית התופת והמתקפה ביום שישי שעבר על הכפר אל-חאדר, האירועים שהקפיצו את הדרוזים הישראלים.
למדינת ישראל יש ברית דמים אמתית עם הדרוזים – אבל יש לה גם אינטרסים ביטחוניים ומדיניים. אחד האינטרסים הללו הוא הרחקה ככל האפשר של כוחות איראניים ולוחמי חיזבאללה מהגבול הישראלי. ואת זה אפשר להשיג באמצעות תמיכה במורדים באסד – ג'בהת אל נוסרה ודומיהם, האויבים המרים של הדרוזים. מסובך? במזרח התיכון הדברים מעולם לא היו פשוטים. בניגוד לפתגם המקובל, במזה"ת בכלל לא ברור אם האויב של אויבי הוא אכן ידידי, ואם הידיד של אויבי הוא באמת ידידי.

בית ג'ן

הדרוזי של הבית היהודי

שוחחתי השבוע עם עו"ד אייל אסעד, יו"ר הפורום הדרוזי בבית היהודי. אסעד, תושב הכפר כיסרא בגליל העליון שליד כפר ורדים, הוא פטריוט ישראלי נלהב, דרוזי ציוני בכל נימי נפשו, ששירת בצנחנים בגדוד 890, ועוד 15 שנים כרס"ר במשמר הגבול, לפני שהחליט לפנות ללמוד משפטים ולעבוד כעורך דין. לא במקרה הוא פעיל בבית-היהודי. עמדותיו המדיניות, וגם הלאומיות, תואמות בדיוק את הבית-היהודי. "הדרוזים לא נמצאים במבחן נאמנות" אמר לי אסעד השבוע, "בטחון ישראל גובר על כל דבר אחר בעולם. אין דבר שגובר על אהבת מדינת ישראל".
כעורך דין וכאיש ביטחון לשעבר הוא מבין את האינטרסים הביטחוניים של ישראל, את הרצון להרחיק את איראן והחיזבאללה מהגבול, אבל הוא גם מאמין בגלגול נשמות של הדרוזים – ולכן הדרוזים באל-חאדר הם אחים שלו, כי אולי נשמתו התגלגלה או תתגלגל למשפחה דרוזית משם. ולכן גם הוא היה נסער ביום שישי שעבר. "לא כל הדרוזים בח'אדר הם תומכי סוריה" אומר אסעד, "הדרוזים לא אוהבים את איראן ואת חיזבאללה, אבל זו מציאות שנכפתה עליהם. הרקע למלחמה בסוריה הוא רקע אתני. הדרוזים חלק מהמלחמה הזו. בסוריה יש מיליון סורים, רובים קצינים אישי צבא נאמנים למשטר של אסד. והמשטר של אסד מאיים עליהם: 'אם לא תתמכו בנו, נאפשר לדעא"ש לחסל אתכם. אם לא תשתפו אתנו פעולה, נפקיר אתכם  מול המורדים".
חאדר הוא כפר דרוזי בודד בתוך גוש כפרים סוני. גרים בו 15 אלף דרוזים, כשבמרחב כפרים סונים שעליהם שולטים המורדים אנשי ג'בהת אל נוסרה, שהם צבא פעיל עם נשק כבד. עם הנשק הזה, שלטענת הדרוזים את חלקו הם קיבלו מישראל, הם מנסים לכבוש את אל-חאדר. "תבין", אומר לי אסעד, "כשאנשי ג'בהת אל-נוסרה כובשים כפר, זה לא כמו שישראל כובשת כפר. הם ישר שודדים, אונסים ורוצחים. ראינו את זה במקומות אחרים. את זה אסור לנו לאפשר. אסור למדינת ישראל לאפשר. הם טובחים בנשק הזה לא רק דרוזים, אלא גם נוצרים. ולצה"ל יש השפעה עליהם. ביום שישי שעבר, כשצה"ל ביקש למנוע מהם להפסיק את המתקפה על חאדר, הכול נפסק. אם הדרוזים לא היו פועלים, וקציני צה"ל לא היו מגיעים לגבול ועוצרים את המתקפה, היינו עכשיו כמו אחרי סברה ושאתילה. לדרוזים בישראל יש חובה מוסרית וערכית למנוע את זה".

מג'דל שמס

כולם טובחים בכולם

כשהדרוזים שומעים שישראל מעניקה טיפול רפואי לפצועים מאנשי המורדים, זה מוציא אותם מהכלים. "ישראל טועה כשהיא סומכת על ג'בהת אל נוסרה" מזהיר אסעד, "בסוף הם יתהפכו עלינו. זה יהיה כמו שישראל הקימה את החמאס נגד אש"ף, וקיבלה אוייב מר הרבה יותר. בכלל, מציאות של כוחות איראניים על הגבול פחות מדאיגה מאשר כוחות המורדים. למדינת ישראל עדיף להתעסק עם מדינה מאשר עם אירגוני טרור".
גורם ביטחוני הבקיא בנבכי המתרחש בסוריה, מסביר שאכן חשוב למורדים לכבוש את הכפר – כדי לאפשר להם להגיע לעזרת הכפר בית ג'אן. "בבית ג'אן מסוקים סורים משליכים חביות נפץ על הסונים התומכים במורדים. הורגים בהם בלי חשבון" מסביר הגורם הביטחוני, "כשאנחנו נסערים מטבח אפשרי בדרוזים, אנחנו מתעלמים מטבח המוני של הצבא הסורי בכפרים הסונים. ככה זה: כולם טובחים בכולם. ישראל אכן עושה כל מה שצריך כדי לגונן על הדרוזים, אבל ביום ששיחררת את הלחץ של המורדים בחאדר, זה אפשר לכוחות הסורים בעלי בריתם של הדרוזים לקחת את הכוחות מאל חאדר לבית ג'אן, לרצוח שם סונים מתונים, אלו שמשתפים פעולה עם ישראל לאורך הגבול".
בין אסעד לגורם הביטחוני ששוחחתי אתו ישנה הסכמה אחת: איראן וסוריה מנסות בכל הכוח לגרור את ישראל לזירת המלחמה הסורית. מדינת ישראל מצליחה עד כה להימנע מהיגררות כזו.
אני מניח שישנם לא מעט אנשים בישראל שמרגישים שהם חוזרים באיזו 'מנהרת זמן' 35 שנים לאחור – לשנה שאחרי מבצע שלום הגליל, הוא מלחמת לבנון הראשונה. אז ישראל תמכה בנוצרים, מתוך תקווה להקים שלטון נוצרי-לבנוני פרו ישראלי שיחתום על הסכם שלום עם ישראל. אבל הנוצרים היו אויבים מרים של הדרוזים, ובין שתי העדות פרצה מלחמת דמים בהרי השוף, שהיו בשליטת צה"ל באותם ימים. אז קראו לזה 'הפלונטר הלבנוני'. הטענה הייתה שאם רק נצא מלבנון הפלונטר ייפתר. איך יוצאים הפעם מהפלונטר?

מתקפת צבא סוריה לעבר אלחאדר והר החרמון הסורי

 

קרדיט:חגי הוברמן – עורך שבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח'

 

שתפו את הכתבה:


הוסף תגובה

אתה חייב להיות מחובר בכדי לפרסם תגובה. ניתן להתחבר באמצעות חשבון פייסבוק,טוויטר או גוגל.