נראה כי מערכות ההגנה האוויריות הרוסיות בסוריה סובלות מבעיות קשות.

Russia’s Air Defenses In Syria Have Some Big Problems

החל מסוף ספטמבר 2017, צילומי לוויין חושפים כי רוסיה פרסה מערכת טילי קרקע-אוויר שנייה מסוג SA-21 בסוריה.
המערכת המדוברת נפרסת גבוה בהרים ליד מאסיאף, פחות מ -40 ק"מ מדרום-מזרח ללטאקיה, ממש ליד סוללה של מערכות באסטיון-P המצוידות בטילי שיוט של אוניקס.
עבור רבים מן המשקיפים הזרים, זוהי אינדיקציה לכך שהרוסים מחזקים את נוכחותם בסוריה, ואולי אף מאיימים באופן ישיר על פעולותיהם של מטוסים אמריקאים ושל בעלות הברית נגד הקיצונים במדינה האסלאמית.

תמונת לווין של פריסת הסוללה במציאף:

At top — the S-400’s 92N2 pulse-Doppler radar. Vitaly Kuzmin/Wikipedia photo. Above — satellite photograph of the new Russian S-400 SAM site in the Alawite Mountains near Masyaf. Airbus DS photo

למעשה, מבט קרוב יותר על תצלומי הלוויין הנדון – שלא לדבר על ההיסטוריה של פריסות הטק"א של רוסיה בסוריה מאז 2015 – חושף מספר חסרונות של הציוד המדובר, וטעויות של הרוסים במהלך ההתערבות הצבאית שלהם מדינה. בתחילת מהלך ההתערבות הרוסית בסוריה, בסיס האוויר הרוסי העיקרי במדינה – בסיס האוויר חמימים – היה מוגן על ידי מערך טילים מונחים מדגם SLAVA ערוכים על המשחתת Moskva
מצוידת בטילי S-300F SAM, SA-N-6 Grumble, גרסה ימית של S-300 / SA-10 הספינה נערכה בסמוך לחוף הסורי של הים התיכון.
ברור שזה לא היה משביע רצון. הצי הרוסי לא היה מסוגל להשאיר את המשחתת "מוסקבה" בהיערכות בים הפתוח מול סוריה ללא הגבלת זמן.

המשחתת מוסקבה:

יתר על כן, התקפות חוזרות ונשנות על בסיס האוויר של חמימים על ידי מערכות משגר רקטות רב קני מסוג BM-21 המופעלות על – ידי מורדים סוריים הראו כי  מערך טילי ה- SA-N-6 של ה"מוסקבה" לא סיפקו שום הגנה כלל. במקביל, הרוסים פרסו לפחות סוללה אחת של Pantsyr-S1 – SA-22 לטובת ההגנה המרחבית של ש"ת חמימים.
 
בנובמבר 2015, לאחר הפלתו של מטוס סוחוי 24 רוסי על ידי מטוסי F-16 בטורקיה, מוסקבה הצהירה בצורה גלויה על ההיערכות של מערך S-400 / SA-21 להגנת מרחב חמימים. אבל המערכת שנראית בתצלומים היא למעשה ה- S-350 – גרסה מתקדמת של ה- S-300 / SA-10 Gumble, המותאמת במדוייק לטיפול באיומים של מערכות נשק קצרות ובינוניות של טילי שיוט, מטוסי קרב וטילים בליסטיים.

פריסת הסוללה בחמימים:

בתיאוריה, שילוב זה של SA-10s ו- SA-21s – או SA-22s ו- SA-21s – היה צריך לאטום את השמים לא רק על מרחב חמימים, אלא גם על כל החוף הסורי שלאורך הים התיכון.

מפת כיסוי ההגנא של הסוללה:

עם זאת, הניסיון המבצעי הוכיח כי זה לא המקרה.
הבעיה העיקרית של S-350 או S-400 SAM באתר הפרוסים בחמימים הוא המבנה הטופוגרפי של השטח המקומי. בסיס אוויר זה נמצא על חוף הים התיכון, פחות מעשרה ק"מ ממערב להרי העלאווים, ורק 40 ק"מ מדרום להרי הטורקמן.
למרות התעמולה, החוקים הפיזיים עדיין חלים על הטכנולוגיה הצבאית הרוסית. עובדה היא שגם הרדאר המתקדם ביותר אינו יכול לראות דרך ההרים. לכן, שרשראות ההרים המדוברים מגבילים את אופק הרדאר של מערך הטק"א הרוסיים המגנים על חמימים.
 
בשל הטופוגרפיה המקומית, מכ"ם ה- S-400 של 91N6E Grave Stone לא יכול לראות מטוסים הפועלים בגבהים נמוכים ובינוניים במרחק של 40 ק"מ צפונה או 15 ק"מ ממזרח למכ"ם, גם אם הותקן על גבי תורן בגובה 40 מטר.
כשלעצמה, זה לא נראה כמו בעיה רצינית. אחרי הכל, אתר ההגנ"א המדובר היה בראש ובראשונה אחראי על ההגנה האווירית של חמימים, ולא הרבה יותר היה נדרש, עם זאת, בסוף 2015 ובראשית שנת 2016, החל הקרב בצפון סוריה להתרחק מהבסיס, לפחות מעת לעת היו מתחים עם טורקיה וארצות הברית ובעלות בריתה שפעלו בצפון סוריה. זה הפך אפילו יותר חשוב כאשר כוחות הקרקע הרוסיים היו מעורבים בפעולות לחימה באזור חלב. כצפוי, לכוח המדובר נדרשה הגנה מפני התקפה אווירית אפשרית.

מפת שטח המציגה את הבעיה הטופוגרפית:

בדצמבר 2015 פרס משטר נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, אתר אחד שבכל אחת S-75M / SA-2 וב- Buk / SA-17, בבסיס האוויר של כוירס ממזרח לחלב. במארס 2015 התברר כי הרוסים מיקמו את אתר ה- S-300/350/400 באזור אל-ספירה, במרחק של כ -30 ק"מ מדרום-מזרח לחלב. במהלך זה, הרוסים סגרו את הפער של כיסוי המכ"ם שלהם שנגרם על ידי העלאווים.
 
עם זאת, ב -6 באפריל 2017, בתגובה על התקפת נשק כימי על ח'אן שייחון בה נהרגו כמעט 100 אזרחים סוריים, שני משחתות חיל הים של ארה"ב ירו 59 טילי BGM-109 טומהוק (גרסת שיוט למטרות קרקעיות) לעבר בסיס האוויר הסורי Shayrat.
בדרכם ליעד עברו מרבית הטילים מעל אזור טרטוס ואחר כך דרך מה שמכונה "פער חמס" – מרווח בין הרי מערב סוריה וסוריה והרי הלבנון – רק 50 ק"מ דרומית לחמימים. אף על פי כן, המכ"ם הרוסי לא הצליח לזהותם.
כפי שדווח בחודש מאי השנה, התגובה הרוסית לחוויה זו הייתה לפרוס אחד, ולאחר מכן שני מטוסי התרעה מוקדמת מסוג Myasichev A-50 לשדה חמימים, עם כוונה של הרחבת ושיפור כיסוי המכ"ם שלהם. עם זאת, לחיל האוויר הרוסי יש רק 17 מטוסים כאלה יקרי מציאות במצב מבצעית. וזה כבר חורג מהמשימה של שליטה ואבטחה של כל שטח האווירי הנרחב על פני כלל הפדרציה הרוסית.
 
תצלום לוויין של מטוס ההתרעה בחמימים:

לבסוף, פריסת טילי שיוט קרקעיים מסוג בסטיון-P בסוריה דרשה הגנה משופרת על מערכות אלו. זו הסיבה מדוע הרוסים בסופו של דבר פרסו גם את האתר השני שלהם SA-21 SAM ליד מציאף. מיקומה הגבוה בהרים שיפר באופן משמעותי את הכיסוי הבעייתי.
עם זאת נותרה בעיה אחת – איתור מטוסים חמקניים וטילי שיוט. אין ספק, המגזר הביטחוני הרוסי טוען כי מערכות כגון SA-10, SA-17, SA-21 ו- SA-22 מסוגלות לזהות ולעקוב אחר מטרות בעלות חתימה נמוכה. עם זאת, פרט אחד מתוך תצלומי לוויין מציין שזה לא המקרה – התצלומים מאתרים מכ"ם לטווח רחוק מדגם P-14 / Tall King.
זו מערכת ישנה משנות ה- 1950- כבר לא בשירות בצבא הרוסי. זה כל כך ישן, עד כי תעשיית הביטחון הרוסי אינה מסוגלת לספק חלקי חילוף. ה- P-14 המדובר מופעל על-ידי חיל האוויר הסורי, ושמר על מבצעיות תודות לשדרוגים מבלרוס בסוף שנות ה -2000.
בניגוד למכ"מים הקשורים ל- SA-21, ה- P-14 פועל באורך גל המעניק לו יכולת כלשהי לזהות מטוס חמקן. ולכן לא בהכרח יכולת המערכות החדישות מאפשרת טיפול במטוסים חמקנים כמו דווקא מערכת המכ"ם המיושנת של שנות ה- 50…
 
מערכת מכ״ם פי-14:

 

קרדיט: גיא נ. – מומחה צבאי

שתפו את הכתבה:


הוסף תגובה

אתה חייב להיות מחובר בכדי לפרסם תגובה. ניתן להתחבר באמצעות חשבון פייסבוק,טוויטר או גוגל.