יובלות לישראל 70-75: פרהיסטוריה והיסטוריה

כתבה זו היא הראשונה בסדרת הכתבות"יובלות לישראל 70-75". התכנים מובאים מספרו של אורי מילשטיין-יובלות לישראל 70-75 בן גוריון פוליטיקה ואסטרטגיה.

פרהיסטוריה והיסטוריה

הספרים העוסקים באופן מפורט במלחמת העצמאות, שתיארו את קרבותיה, נכתבו על ידי משתתפיה או על ידי אנשים שמומנו על ידם. התוצאה: כך יצרו מקימי המדינה וצה"ל תרבות ביטחונית מיתולוגית, המנותקת מן המציאות, מתוך רצון להאדיר את שמם ולהעלים את ליקוייהם. מיתוסים יוצרים הזדהות ומניעים לפעולה, אך מרדימים חשיבה וביקורת. הזדהות עם כישלונות מיופים גוררת כישלונות כואבים. זה ההסבר למהלכים בשדות הקרב של רוב מלחמות ישראל, כי מי שלא חשף את הליקויים בפרשת הל"ה במלחמת העצמאות שילם את המחיר בקרב המיתלה במבצע קדש, בקרב גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, בקרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, בקרב סולטן יעקב במלחמת לבנון הראשונה, בקרב וואדי סלוקי במלחמת לבנון השנייה ובקרב סג'ייאה במבצע צוק איתן.

אני סבור שהחברה הישראלית בוגרת דיה כדי לשאת בעול האמת על מלחמותיה, ובייחוד על מלחמת העצמאות. ידיעת האמת תניע תהליך של פיתוח תרבות ביטחון ביקורתית המבוססת על עובדות ולא על אגדות ותעמולה. תרבות ביטחון כזאת היא תנאי הכרחי להתאמה דינמית של מערכת הביטחון שלנו לתפקידה הייחודי – לנטרל איומים על מדינת ישראל; איומים שמתפתחים ומשתנים בקצב עולה וגדל. כך תוכל מערכת הביטחון שלנו לגבות מטרות מדיניות ולאומיות במחיר נמוך יחסית.

והרי על קצה המזלג שלושה אירועים, שיבהירו לקורא עד כמה רחוק השיח הישראלי על מלחמת העצמאות מן המציאות בשדות הקרב בתש"ח: פרשיות דיר יאסין, שיירת הדסה בירושלים באפריל, ועין זיתון בגליל העליון במאי. עניינן בשלושה מעשי טבח: אחד ממערב לירושלים, שלא היה כלל והפך להיות "האימא" של כל מעשי הטבח שיהודים ביצעו בפלסטינים, שני בשייח' ג'ראח, שבו טבחו פלסטינים ביהודים כנקמה על הטבח הקודם שלא היה ושניתן היה למנוע, ושלישי סמוך לצפת, טבח נטו בלי שום חוכמות, שהיה כלא היה ולא נכלל בזיכרון הקולקטיבי של הישראלים. מסתבר שיש קשר בין שלוש פרשיות אלה: הפלמ"ח – יפי הבלורית והתואר, שפברקו את הטבח בדיר יאסין – לא עשו את כל אשר לאל ידם למנוע את טבח הרופאים, האחיות והאחרים שנסעו לבית חולים "הדסה" על הר הצופים; ורצחו באופן השפל ביותר את השבויים מן הכפר הערבי עין זיתון, במבצע יפתח.

מדוע פוברק הטבח בדיר יאסין? כדי לנטרל פוליטית וחברתית את אנשי אצ"ל ולח"י, שהרי "רוצחי נשים וילדים" מנועים מלבוא בקהל הקדוש המכנה את עצמו "מגש הכסף". ואכן בעזרת אות הקין שהטביעו אלוף משנה ד"ר מאיר פעיל וחבריו על מצח ה"פורשים", לא רק שהעניקו לבן-גוריון ולעושי דברו שלטון בלעדי על ישראל מ-1948 עד 1977, אלא עשו את עצמם ליורשים הבלעדיים של דור המייסדים בתחום הפוליטי, בתחום החברתי ובתחום התרבותי. הם מינו אלה את אלה למשרות בכירות, העניקו לעצמם פרסים, נתנו לעצמם תארים, כתבו על עצמם שירי תהילה (חיים חפר), כתבו את ההיסטוריה של מלחמות ישראל ולימדו אותה בצה"ל (מאיר פעיל), וחלשו על מדינת ישראל.

מדוע לא יצאו לעזרת הנוסעים בשיירת הדסה כפי שניתן היה לצפות? משום שהפלמ"ח לא היה ארגון צבאי  של ממש, אלא מיליציה פוליטית ששמה לה ליעד להשתלט על מערכת הביטחון, בדרך להשתלטות על המדינה העתידה לקום, ומשום שמפקדיהם לא נבחרו לפי כישוריהם, אלא לפי נאמנותם. נאמנות היא נורמה של "מאפיה" ושל מערכת פוליטית מושחתת. את הנורמה הזאת הם הנחילו למערכת הביטחון שכוננו ולמדינת ישראל שעליה השתלטו.

את הטבח בעין זיתון הם עקרו מן הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, כדי שלבן-גוריון לא תהיה עילה לפרק אותם וכדי שהידע על הטבח לא ישחיר את השמאל הישראלי. מפקד המבצע היה יגאל אלון. אם היה הטבח נודע ברבים, אפשר שהוא היה מודח מכל תפקיד עוד לפני שקמה מדינת ישראל. השמאל הועיד את אלון לרשת את בן-גוריון ולהשליט את הקיבוצים על מדינת ישראל העתידה לקום. ואילו פרופ' אניטה שפירא,  השמיטה, אחרי 50 שנה, את הכתם השחור הזה מן הביוגרפיה שפרסמה על אלון. שהרי פרסום הטבח בעין זיתון עלול היה לפגוע במפעל חייה: שיר הלל לשמאל הציוני. על כך לא רק זכתה בתואר פרופסור, אלא גם בפרס ישראל.

שלושה אירועים אלה היו כתובת שחורה על הקיר שלא ניתן היה להתעלם ממנה, ומי שקרא אותה צריך היה לנטרל את תהליך השחתתם של צה"ל ושל מדינת ישראל בעודו באיבו. ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, ידע את כל העובדות. מסתבר שהוא לא הבין את משמעותן או את משמעות הסתרתן, וזה כשלעצמו חמור מאוד; או שהוא הבין, אך לא פעל כדי לעקור את זרע הפורענות, כפי שניתן היה לצפות ממנו, וזה רע הרבה יותר. בחמש עשרה השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל היה בן-גוריון, עם הפסקה קצרה, בסוף 1953 ב-1954 ובמחצית הראשונה של 1956, גם ראש ממשלה וגם שר ביטחון. מעל ומעבר לשני תפקידים אלה הוא היה המנהיג הבלתי מעורער של מדינת ישראל. בשנים אלה בנה בן-גוריון את מערכת הביטחון של ישראל, והייתה לו השפעה מכרעת על התפתחות תרבות הביטחון שלה. בן-גוריון, שדיבר גבוהה-גבוהה על ההכרח להיות עם סגולה, היה אחראי עיקרי לתרבות ביטחון מושחתת שעיקרה הסתרת ליקויים ואי הפקת לקחים.

בסדרת הספרים שזה הכרך הראשון שלה אתאמץ להציג את המאורעות ההיסטוריים החד-פעמיים האלה שעליהם גאוותנו כעם: הקמתה של מדינת ישראל ומלחמת העצמאות שלה, ואתבסס על תיעוד ראשוני, על ראיונות שלי ושל אחרים ועל מחקרים ופרסומים. אין לי יומרה להציג את "האמת כשהיא לעצמה"[1], שהיא מעל יכולת אנוש. אציג היסטוריה שהיא פרי של למעלה מ-50 שנות מחקר, וגם זה, מסתבר, מחייב "מלחמות עולם" בממסד ובאליטות.

במחצית שנות ה-70 של המאה שעברה, הסכמתי עם אוהד זמורה, מהבעלים של הוצאת הספרים "זמורה, ביתן, מודן" – זב"ם, לפרסם אצלם סדרה של 12 כרכים על מלחמת העצמאות והקמת המדינה. את המחקר ביצעתי בעזרת מקדמות זעירות (שהחזרתי בריבית דריבית). שום מוסד מחקר בישראל לא רצה לגעת בנושא, כי את רוב תקציבם הם קיבלו מיוצרי המיתוסים. בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 התפרסמו ארבעה כרכים ראשונים שעליהם כתב ההיסטוריון בני מוריס: "עד פרסומם הייתה הכתיבה בעניין מלחמת העצמאות פרה-היסטוריה, ומפרסומם החלה ההיסטוריה". הפרופסור למשפט בינלאומי לואי רנה ברס מאוניברסיטת פרדו בארה"ב כתב שארבעה כרכים אלה הם "נכס אסטרטגי לישראל". הפרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב זאב בכלר כתב עליהם: "ההיסטוריה רבת הכרכים של מלחמת העצמאות של ישראל הינה להערכתי, עבודה שלא רק שינתה את התזה המקובלת של מלחמה זו אלא יחד עם כך את כל המושג של ההיסטוריוגרפיה של המלחמות".

למרות זאת הסתלקה הוצאה לאור מן המפעל ודרשה ממני לשלם לה סכום גבוה מאוד כדי שכל הזכויות יהיו ברשותי. בסוף שנות ה-90 התפרסמו ארבעת הכרכים באנגלית בהוצאת University Press of America  בזכות השופט היהודי-אמריקאי אלן זקס, שתרגם אותם ללא תמורה וניהל את כל המגעים עם המו"ל.

ארבעת הכרכים שהתפרסמו כללו רבע מן המלחמה. את המחקר המשכתי, ומחשבתי את ארכיוני בעזרתו הנדיבה של צבי מיתר, אך כל ההוצאות לאור בישראל שאליהן פניתי השיבו את פני ריקם. בשנת 2014 התחלתי לפרסם את ארבעת הכרכים, כתובים וערוכים מחדש, מדי שבוע בעיתונו המקוון של יואב יצחק, NEWS1 ובדף שלי בפייסבוק, ועל כך תודתי לחברי יואב. פרשיות אחדות ממלחמת העצמאות פרסמתי ב"מעריב – המוסף", ועל כך תודתי לעורך דורון כהן ולבעלים אלי עזור. פרסומים אלה זכו להד רב. בעזרת תרומה נדיבה של מר משה לוי החלטתי להקדיש את שש השנים הבאות למפעל היובלות 70 ו-75 שנים למדינת ישראל ולפרסם בעצמי את כל מחקריי על מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל. זהו כרך ראשון, ועד שנת 2023 אפרסם מדי שנה שניים-שלושה כרכים, שיכללו גם כתיבה מחדש של התקופות שפרסמתי בעבר וגם את התקופות שעליהן לא כתבתי, עד סוף מלחמת העצמאות.

Middle East Forum שמרכזו בפילדלפיה שבארה"ב העניק לי מלגה נדיבה להשלמת הכרך החמישי, שהוא ראשון הכרכים שלא פורסמו מעולם. אני סמוך ובטוח שקוראים לא מעטים יהיו שותפים להחלטתי להרים את המפעל ביכולתי הצנועה ויתרמו להשלמתו.

תודה מראש

אורי מילשטיין

[1] . כפי שניסח זאת הפילוסוף הגרמני עמנואל קנט.

שתפו את הכתבה:

הוסף תגובה

אתה חייב להיות מחובר בכדי לפרסם תגובה. ניתן להתחבר באמצעות חשבון פייסבוק,טוויטר או גוגל.