עמוד השחר של רוג'בה

קרדיט : אוריאל לוי.
כתב לעיני המזה"ת ואפריקה באתר דבר ראשון,
מנהל "ארגון הוועד למאבק ברצח-עם" לשעבר
ובעלים של הבלוג "ה-8 במאי".


רוח בלהות מהלכת על פני סוריה ועירק. באוגוסט 2014 כבש דאעש את סינג'אר, מולדתו של העם היזידי בצפון מערב עירק. הצבא הכורדי-עירקי (KRG), שאמור היה להגן על תושבי סינג'אר היזידים נסוג ערב המתקפה והפקיר אותם לגורלם. עם הכיבוש נשלחו כ-5,000 נערים, גברים וקשישים לבורות ירי. כ-7,0000 ילדות ונשים נחטפו, נאנסו ונשלחו לשווקי עבדים. באותה שעה אף אחד ממנהיגי העולם, מועצת הביטחון של האו"ם, פוטין ואובמה, לא שעה להגן על היזידים האומללים. בתוך האופל הזה, התייצבו לוחמות תנועת הפועלות הכורדית לבדן לצד היזידים. הן פרצו מסדרון מאובטח מסוריה אל רכס סינג'אר, בו הלכו וגוועו רבבות הניצולים היזידים תחת מצור דאעש. הכורדיות השקיעו את כל כוחן באבטחת המעבר מההר הנצור אל רוג'בה הבטוחה שבסוריה, כל זאת תוך שהן סופגת אבדות כבדות בחזית אחרת, מאות ק"מ מזרחה מסינג'אר.

עם שוך הקרבות בסינג'אר, דהרו כוחות דאעש במעלה נהר הפרת הסורי, בואכה הגבול הטורקי. מלווים בטנקים וארטילריה פרצו כוחות דאעש בתנופה חזקה לעבר העיר קובני. ההתקפה שהחלה ב-13 בספטמבר 2014 הגיעה לשיאה ב-2 באוקטובר, עת כוחות דאעש נכנסו לפאתי העיר. תוך שבועיים כבש דאעש 350 מתוך 354 הכפרים בקנטון של רוג'בה, שמרבית תושביו כורדים. והנה נראה שההתקפה הגיעה לקרב האחרון; דאעש פרץ לקובני, בירת הקנטון. ההפצצות האוויריות המוגבלות של הקואליציה בראשות ארה"ב לא הספיקו להדוף את ההתקפה של דאעש. טורקיה אפשרה לדאעש מעבר חופשי בגבול בעודה חוסמת את רבבות הפליטים הכורדים הנמלטים מפני הצורר. בליל ה-2 באוקטובר נפלו הכבישים המובילים לעיר וכן גבעה אסטרטגית המשקיפה עליה ומגדל רדיו אזורי. כ-130,000 תושבי קובני נמלטו בעור שיניהם לטורקיה, דרך גדרות התיל, בעוד כוחות הביטחון הטורקים מנסים להדפם. אחד הילדים האלה הוא איילאן, שתמונת גופתו על החוף הטורקי הפכה לסמל של משבר הפליטים באירופה. קובני הייתה למשכן רפאים. כוחות דאעש שלטו בה מכל הכיוונים מלבד הגבול הטורקי. המצור על קובני החל. בארבעת החודשים הבאים, דאעש הפגיז, מיקש, צלף, פוצץ מכוניות תופת, שבה אזרחים ולוחמים והתעלל בהם, ערף ראשים וחתר בכל כוחו האכזר לכיבוש העיר. הלוחמות הכורדיות לא ויתרו. להבדיל ממיליוני הערבים, רבים מהם גברים צעירים, שברחו מסוריה ולא שבו אליה, הכורדיות נשארו להילחם על מולדתן.

לא בכדי יצא שמן של הלוחמות הכורדיות למרחוק. הלוחמות האמיצות הדפו בענווה ובנחישות  את הצורר בחזית, בעודן מדברות על סדר חברתי חדש אותו ישתיתו בעורף. הערכים המהפכניים של תנועת הפועלות הכורדית הצמיחו התנסות יחידה במינה בעולמנו: מהפכה אנרכיסטית, רב-לאומית, סוציאליסטית ופמיניסטית. חירות שוויון ואחווה, כאן במזרח התיכון, עכשיו במאה ה-21, כמעין של מים חיים בלב הגיהינום. ככל שנעמיק בתיאוריה עליה מבוססת מהפכת רוג'בה, ככל שנישיר מבט לפרקטיקות המהפכניות הננקטות במערכת החברתית שלה, נוכל אולי גם אנחנו לטעום מהמעיין ממנו שואבות אותן לוחמות אמיצות. אחת הלוחמות שהשתתפו בשחרור העיר אמרה: "ככל שהברבריות של האויב הג'יהאדיסטי גדלה, כך אנחנו הנשים מכפילות את מאמצינו. אנחנו נלחמות בשתי חזיתות, האחת נגד דאעש והשניה נגד השמרנות והמיננות של החברה הכורדית המסורתית, שאיננה מכירה בשוויון בין גברים לנשים".

שחרור רוג'בה על ידי הלוחמות הכורדיות. בצהוב – שליטה כורדית. בשחור – דאעש.

ב-27 בינואר 2015 ציינו ברחבי העולם את יום השואה הבינלאומי, 70 שנה לשחרור אושוויץ. רובי ריבלין נשא נאוםהיסטורי על בימת האו"ם בו דרש כי קהילת האומות תעשה כל שביכולתה בכדי למנוע רציחות עמים. באותה שעה הודיעו הלוחמות הכורדיות על שחרור קובני, לאחר 1222 ימי מצור. העיר שוחררה והכורדיות ניצלו את התנופה לשחרור מאות הכפרים בסביבתה.

יומיים לאחר שחרור קובני, ציינו אזרחי רוג'בה שנה לחתימה על "האמנה החברתית של רוג'בה". שנה של מלחמה עקובה מדם בחוץ, ומאבק דמוקרטי-סוציאליסטי-פמיניסטי בבית. שנה בה נפלו מאות כורדיות גיבורות ובנפלן הורישו לאחיותיהן עצמאות וחופש עליהם חלמו עשרות שנים. בתנופת הקרב שחררו הכורדים בחודשים הבאים טריטוריות נרחבות, בהן אלפי כפרים, תוך יצירת רצף טריטוריאלי המחבר שניים משלושת הקנטונים של רוג'בה. לשחרר את האדמה מרוצחי-העמים כצעד ראשון, לשחרר את החברה מהפטריארכיה, הקפיטליזם והרודנות, זהו כבר מסע של אלפי צעדים.

דרכה של תנועת הפועלות הכורדית לעצמאות

אשיתה של תנועת העצמאות הכורדית-נוצרית של רוג'בה נטועה אי שם בשנות השלושים של המאה העשרים, טרם יוסדה סוריה המודרנית. כבר אז זכתה התנועה לתמיכתם של מספר שבטים ערביים בעוד אחרים התנגדו. הכורדים, האשורים ושאר תושבי רוג'בה חלמו על אוטונומיה תרבותית-דמוקרטית, בה יוכלו ליהנות מפרי עמלם, לחנך את ילדיהם בשפתם, ולנהל את ענייניהם בדרך דמוקרטית.

האומה הכורדית היא אחת האומות הגדולות ביותר שאינן עצמאיות. מעל 30 מיליון כורדים חיים באזור בו הייתה ממלכת מדי, מולדתם ההיסטורית, הנחלקת כיום בין טורקיה, עירק, סוריה ואירן. לכורדים שפה ותרבות משותפת, והם מאורגנים פוליטית במפלגות שונות. בצפון עירק זכו הכורדים לאוטונומיה עצמאית הנשלטת כאוטוקרטיה בידי שתי משפחות המחזיקות בהון רב שמקורו בנפט. להבדיל מהכורדים של עירק ולהבדיל ממרבית המפלגות הכורדיות בטורקיה, תנועת הפועלות הכורדית איננה מבקשת עצמאות מדינית. לאחר שינוי רעיוני שעבר על התנועה בעשור האחרון, קבעו אנשיה כי מוסד המדינה הוא בעצמו צורה של דיכוי, ולכן מדינת לאום כורדית אינה שאיפתם. לפי הצהרות מנהיגיה בטורקיה ובסוריה, התנועה איננה שואפת לעצמאות מדינית אלא לכינון אוטונומיה שתאפשר לה התנהלות עצמאית, דמוקרטית, סוציאליסטית, פמיניסטית, לפי שיטתה הייחודית, המבוססת על תורתו של האנרכיסט היהודי-אמריקאי מארי בוקצ'ין.

בשנות כהונתו של חאפז אל-אסד (1970-2000) זכו הכורדים בסוריה בחופש התארגנות ובתמיכה מהממשל, זאת מכיוון שאסד השתמש בהם כאמצעי לחץ על עיראק וטורקיה, איתן היה מסוכסך. אסד אפשר ל"מפלגת הפועלים הכורדית" (PKK) לפעול בסוריה בחופשיות, ולהקים בה את מחנה האימונים המרכזי שלה. רבים ממנהיגי המפלגה וביניהם גם אביה הרוחני ומנהיגה, עבדוללה אג'לאן, פעלו מסוריה.

תנועת הפועלות הכורדית התחמשה והתאמנה על אדמת סוריה ועירק לאורך שנות השמונים והתשעים עד שב-1998 טורקיה, שהייתה בשיאו של המאבק צבאי עם ה-PKK, חתמה על  הסכם עם סוריה לפיו נאסרה פעילותן של כל המפלגות הכורדיות בסוריה. עקב כך עזב אג'לאן את סוריה, ולאחר מכן עשו כך גם שאר חברי ההנהגה ששהו במדינה. שנה לאחר מכן נעצר אג'לאן בקניה בה הסתתר ומאז הוא כלוא בטורקיה, ומנהיג מהכלא את התנועה.

בכלא החל אג'לאן לקרוא הגות וכך נחשף לכתביו של מארי בוקצ'ין שהשפיע עליו עמוקות. אג'לאן קרא את כל כתביו ובעקבות זאת עבר הפיכה מחשבתית. אג'לאן ביקש סוג חדש של מהפכה: לא מהפכה מרקסיסטית-לאומית שמטרתה מדינה כורדית סוציאליסטית בה יתפתחו אליטות חדשות, אלא מהפכה חברתית עמוקה, בה ייווצרו תאים בריאים של חברה שיתופית ומלוכדת. הוא החל לחלום על חברה המבוססת על קהילות שתפניות המונהגת בידי נשים. להפתעת הכורדים בכל העולם, אג'לאן הכריז כי איננו מבקש עוד עצמאות מדינית, וכי תנועתו לא תתקוף יותר את הטורקים. במקום זאת, דרש אג'לאן מאנשיו שיתרגמו את הכתבים של בוקצ'ין לכורדית, וייסדו תנועות נוער ותנועות נשים של כורדים. בעקבות זאת רבים מבכירי התנועה חשו נבגדים ועזבו אותה. לדידם, אג'לאן עבר לעסוק ברעיונות רוחניים וזנח את מאבק העצמאות הכורדי. אך אג'לאן לא ויתר. הוא השפיע על נשים ובני נוער רבים שנשאו את המהפכה של רוג'בה על גבם בעשור שלאחר מכן.

בשנת 2003 הקימו חברי תנועת הפועלות הכורדית ששהו בסוריה את "המפלגה הדמוקרטית המאוחדת" (PYD) שפעלה במחתרת. בשנים שעברו מאז נאסרו חברי מפלגה רבים. חלקם עונו ואף הוצאו להורג על ידי שלטונו של בשאר אל-אסד. עם זאת, מפלגת הפועלים גדלה להיות המפלגה הכורדית הגדולה והחזקה בסוריה, וכאשר הגיעה מלחמת אזרחים, היא הייתה הגוף הכשיר ביותר לכינון העצמאות ברוג'בה.

המהפכה של רוג'בה

בעקבות פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, נסוג הצבא הסורי מג'אזירה, חבל כורדי בפינה הצפון מזרחית של סוריה, והותיר לתושביו להגן על עצמם. בניגוד לכוחות אחרים, הכורדים של רוג'בה לא תמכו במורדים ולא באסד ולא קיבלו נשק מסעודיה, איראן או טורקיה. הכורדיות ניצלו את ההזדמנות לה חיכו מזה שנים, ויסדו בקיץ 2012 את "האוטונומיה של רוג'בה". אוטונומיה  קונפדרטיבית דמוקרטית שבראשה עומדים שניים: נשיאה אישה לצד נשיא גבר. רוג'בה מורכבת למעשה משלוש מובלעות בצפון סוריה.

תהלוכת עצמאות באפרין, במרכז ראשת הממשלה

המובלעת הראשית נקראת ג'אזירה וחיים בה כ-1.5 מיליון בני אדם. לצד הרוב הכורדי חיות בה גם אוכלוסייה ערבית גדולה, אוכלוסייה אשורית וכ-10,000 ארמנים. מיד לאחר הכרזת העצמאות הצטרפו לג'אזירה שתי מובלעות כורדיות קטנות שהכריזו על עצמן כקנטונים של רוג'בה: הראשונה היא קובני, אשר נכבשה מהשלטון הסורי בידי דאעש ושוחררה בידי כוחות המגן הכורדים, ובה חיים זה לצד זה ערבים וכורדים. ראש ממשלת קובני הוא ערבי-סוני אך מרבית השרים בממשלתו הם כורדים. הקנטון השני הוא אפרין, היושב בצפון מערב סוריה ומרבית תושביו כורדים וטורקמנים. אפרין נצורה מדרום על ידי ג'בהת א-נוסרה (זרוע אל-קאעידה בסוריה) המאיימת לכבושה, ומצפון על ידי טורקיה, המחרימה אותה. להבדיל מטורקיה ומג'בהת א-נוסרה, אפרין מונהגת בידי ראשת ממשלה פמיניסטית, סוציאליסטית שנבחרה בבחירות דמוקרטיות.

כל אחד משלושת הקנטונים באוטונומיה של רוג'בה (ג'אזירה, קובני ואפרין) מנוהל על ידי אסיפה מחוקקת (מעין פרלמנט), מועצת-עם (מעין ממשלה), חוקה, רשות מוניציפאלית ומערכת משפט, אשר סמכויותיהן קבועות באמנה החברתית. בג'אזירה ישנן 12 ערים, ונציגיהן נבחרים בהתאמה לגודל האוכלוסייה שהם מייצגים. מרבית תושבי הערים הם כורדים. בג'אזירה 1,161 כפרים ערביים, 453 כפרים כורדים, ו-50 כפרים אשורים. לג'אזירה שני ראשי ממשלה: האחד ערבי-סוני והשניה אשורית נוצרית, ושני ראשי פרלמנט: אשורי-נוצרי וכורדית. הרכב פוליטי רב לאומי ייחודי בנוף. אך הדבר המפתיע עוד יותר הוא סיפורם של נשיאי ג'אזירה: האחד שייח ערבי-סוני שהיה בעברו מנהיג בג'בהת א-נוסרה, והשנייה כורדית צעירה מתנועת הפועלות. השייח חומידי דנחאם הוא ראש שבט שמאר, שבט ערבי גדול שרובו מתגורר בסוריה ועירק. בראשית מלחמת האזרחים הוא ארגן כוח של 3,000 לוחמים מבני השבט והם הצטרפו לג'בהת א-נוסרה. כאשר דאעש התפלג מאל-קאעידה והחל להלחם בג'בהת א-נוסרה, הוא התקיף את השבט וטבח באנשיו. השייח דנחאם החליט לעזוב את אל-קאעידה ולהצטרף לכורדים. הכורדים הכירו לו את תורתו של אג'לאן אותה אימץ כתורת חיים. כיום חיים באוטונומיה של רוג'בה כ-4 מיליון בני אדם, מרביתם כורדים ומיעוטם ערבים, אשורים, ארמנים, יזידים, צ'צ'נים וטורקמנים.

נשיא ונשיאת קנטון ג'אזירה

האוטונומיה של רוג'בה מבוססת על רשתות דמוקרטיות מקבילות של התאגדויות שונות. הראשונה נקראת "התנועה לחברה דמוקרטית" (KCK, או Dev-Tem), והיא הוקמה בשנת 2005 על ידי תנועת הפועלות הכורדית. התנועה בנויה מהתאגדויות דמוקרטיות רבות המעצבות את אורחות חייהן באספות ובחירות ישירות. היחידה הקטנה ביותר במערכת החברתית השיזורית הזו היא הקהילייה 5 (קומונה בשפתם). לכל קהילייה יש "קומונגה" (הלחם המילה "קומונה" ומילה כורדית שמשמעה "מפגש"), המקום בו נפגשים בני הכפר או השכונה, בני משפחות וחמולות שונות, לקבל החלטות על חייהם באופן שוטף. הקהיליות משתפות משאבים, תהליכי ייצור, מזון ותשתיות. הן לוקחות על עצמן משימות לאומיות בתחום האחזקה, הביטחון ופיתוח התשתיות, לעיתים בשיתוף עם מועצת העם והנהגת הקנטון. לקהיליות כוח פוליטי גדול מאשר להתאגדויות האזוריות והארציות. חבר קהילייה שיבקש להיבחר לשר, גם במידה שהמועצה הנבחרת והאסיפה המחוקקת יאשרו אותו, לא יוכל להתמנות לתפקיד אם הקהילייה שלו לא תאשר זאת.

שלושת הקנטונים של רוג'בה (קמישלי/ג'אזירה, קובני ואפרין) מתוך סרטו של איתי אנגל

בנוסף, לכל קהילייה יש לפחות שש וועדות פעילות: הוועדה הסוציאלית, ועדת הנוער, ועדת הנשים, ועדת השלום, ועדת ההגנה העצמית והועדה הכלכלית. החברות בוועדות מבוססת על רצון חופשי (התנדבות). כל קהילייה מונהגת באופן משותף על ידי גבר ואישה, ומנהלת מפגשים שבועיים. המנהיגים נבחרים בבחירות ישירות.

ועדת השלום אחראית על פתרון בעיות וסכסוכים מקומיים. המטרה של בתי המשפט היא "שלום-חברתי" ולא ענישה. בדומה למערכת הגצ'צ'ה ברואנדה, הנאשמים עומדים מול הקהילה, נדרשים להודות בפשע ולהציע הם מה עליהם לעשות בכדי שלא יפשעו שוב. במקרים של רצח, הנאשם נאלץ להתנצל בפני משפחתו של הקרבן. כאשר מדובר על עניינים הדורשים מומחיות או שלא מצליחים להיפתר על ידי וועדת השלום מסיבות אחרות, הבעיה מועברת לבתי המשפט האזוריים. עם זאת, בכירים במערכת המשפט ברוג'בה שואפים כי יותר סכסוכים יפתרו באמצעות הקהיליות עצמן, עם התקדמות ניסיונן ועליית ההתמחות שלהן בסוגיות משפטיות.

כל קבוצה של קהיליות שכנות מתאספת בבית-העם (Mala Gal). בבתי העם מתקבלות ההחלטות המשמעותיות ברמה המקומית, והם אחראיים גם על ריכוז ההחלטות וההתנהלות של הקהילות, ועל מצבן. כל בית-עם מורכב מנציגים הנבחרים ישירות אליו, ומשליחים של הקהיליות, אשר תפקידם לייצג את האינטרסים של הקהילייה שלהם ולרכז את תרומת הקהילייה לחברה.

בקמישלי, בירת קנטון ג'אזירה, ישנם 7 בתי-עם ו-97 קהיליות, שכל אחת מהן מאגדת כ-350 משפחות. נציגי כל בתי-העם בעיר בוחרים את אסיפת העיר, בה חברים 22 נציגים, ואת שני מנהיגי העיר (גבר ואישה). בעלי התפקידים בכל רמות ההתאגדות (קהילייה, בית-העם, מועצת העיר, האסיפה המחוקקת, ורוג'בה כולה) אינם מקבלים שכר, אלא מתנדבים לאחר שנבחרו בבחירות ישירות על ידי הקהילות, אשר דואגות להם מבחינה כלכלית. הקהילות שולחות מתנדבים לשרת באדמיניסטרציות המחוזיות, בכוחות המגן ובמשטרה.

מלבד הגופים שתוארו עד כאן, ישנן שתי התארגנויות גדולות הפועלות ברוג'בה: ארגוני נשים וארגוני נוער. ארגונים אלה מקיימים מערכות קבלת החלטות מקבילות לאלו של "התנועה לחברה דמוקרטית" ומועצת העם, ויש להם נציגויות בתוכם. כמו כן, גם ארגוני הנוער וגם ארגוני הנשים, מנהלים "אקדמיות" – מרחבי פעילות, שיחה ולימוד אשר כל מי שרוצה מוזמן להשתתף בהם. ישנן גם אקדמיות כלליות לחינוך מבוגרים הפתוחות לכל ללא הגבלה. במוסדות חינוך אלה לומדים בין היתר את התיאוריה האנרכיסטית עליה מבוססת האוטונומיה של רוג'בה, תורתם של מנהיג תנועת הפועלות הכורדית עבדוללה אג'לאן וההוגה מארי בוקצ'ין.

מכיוון שהניהול העצמי הוא ביזורי ולא ריכוזי, הרשתות הללו לא שלמות. בימים אלו הן עוברות תהליך מתמיד של פיתוח: נולדות עוד ועוד קהיליות, בתי-עם, מועצות פועלים, ארגוני נשים. שיתוף המשאבים והתכנון החקלאי והתעשייתי המשותף הולכים ומתרבים. נראה כי הדבר המרכזי המעסיק את בעלי התפקידים בניהול העצמי הוא פיתוח התאגדויות חדשות, מכל הסוגים. ככל שעובר הזמן יותר ויותר חברים ברוג'בה נחשפים לרעיונותיה המהפכניים, מקבלים החלטות בדמוקרטיה ישירה, פותרים סכסוכים במערכת המשפטית, ומקימים התאגדויות חדשות לפי רצונם החופשי.

על פי תורתו של אג'לאן, הנשים הן המעמד המנוצל והמדוכא ביותר בחברה ועל כן שחרור החברה מכבליה הקפיטליסטים יכול להתפתח רק באמצעות שחרור הנשים. הנשים הן המעמד שיביא את המהפכה. במהלך שנות המאבק הכורדי לאוטונומיה דמוקרטית ברוג'בה צמחה תנועת נשים חזקה. תנועה זו פועלת על מנת לחסל את השוביניזם, המיננות והמיזוגיניה בחברה הכורדית. היא עושה זאת על ידי חינוך בלתי פורמאלי, השתתפות נשים בכל תחומי החברה והכלכלה, כולל הצבא, התארגנות נשים, וייצוג פוליטי בכל דרגי קבלת ההחלטות.

מערכת קבלת ההחלטות הנציגותית של תנועת הנשים ברוג'בה מקבילה למערכת ה-CKC, ומקיימת פורומים מרמת הקהילייה עד לרמה כלל-ארצית. תנועת הנשים מקיימת שיח פורה, פעילויות, הכשרה ודיון חוקי ויומיומי ברוג'בה. לכל פורום נשים המקביל לפורום נציגותי כללי, זכות ווטו מוחלטת על כל החלטה שהוא מקבל בנושאים הנוגעים לנשים.

כמעט בכל פורום נציגותי, בכל דרג ובכל סוג של גוף ברוג'בה ישנו כלל הקובע חברות של לפחות 40% נשים. בנוסף, בראש כל גוף ופורום עומד לא אדם אחד, אל שניים – גבר ואשה. ברבות מהאקדמיות – כולל אלו של כוחות הביטחון ואלו הכלליות, כחצי מזמן הלימוד מוקדש ללימודי שוויון מגדרי.

שחרור הנשים ושחרור החברה נעשה בין היתר באמצעות חינוך בלתי פורמאלי, אינטר-דיסציפלינארי, שהתוכן המרכזי בו הוא מדעי האשה. חינוך זה מתפתח באקדמיות של רוג'בה ועובר גם בתנועות הנוער, בארגוני הנשים, בצבא ובמשטרה. כל שוטר, לדוגמה, עובר סמינר של שבועיים בנושא זה לפני שהוא זוכה לאחוז בנשק.

לוועידת נשים ראשונה מסוגה ברוג'בה, שנערכה לפני שלושה שבועות, הגיעו 220 שליחות של איגודים שונים. היו שם צעירות ומבוגרות, חילוניות ודתיות, כורדיות, אשוריות, יזידיות וערביות. הן נפגשו על מנת לדון בענייניהן ולהכריז כי עליהן הוטל להנהיג את רוג'בה. בין ההחלטות שהתקבלו בוועידה: להקים מרכזי חינוך פמיניסטי, בתי קולנוע, מרכזי טיפול בילדים וספריות לנשים בכל המחוזות והערים.

חינוך בלתי פורמאלי ולמידה חובקת-כל

שחרור האדם ותיקון החברה ברוג'בה מבוססים על תיאוריה ביקורתית מעמיקה. אחד מעמודי התווך של השחרור הוא החינוך. החינוך והלימוד ברוג'בה מתפתחים במוסדות הנקראים "אקדמיה". כמעט לכל התארגנות ברוג'בה יש "אקדמיה" משלה –תנועת הנוער, תנועת הנשים, כוחות המגן, גופים כלכליים, התנועה הדמוקרטית, המפלגות וכן אקדמיות כלליות וחופשיות. מדובר בחינוך בלתי פורמאלי, אינטר-דיסציפלינארי, שהתופעה המרכזית הנלמדת בו היא האשה. באקדמיה נלמדים תחומים רבים, בהם שזורים תורות ביקורתיות של הוגים אנרכיסטים והוגות פמיניסטיות, בהתאם לתוכן הלימוד. הלימוד באקדמיה הוא משותף, ואין בו מבנה קבוע של מורה המוסר מידע ותלמידים המקבלים אותו. האקדמיה יכולה לכלול גם קורסים, הכשרות וחוגי עניין. התפיסה של הניהול העצמי ברוג'בה מעמידה את החינוך כבסיס לכל עיסוק שאין להתפשר עליו.

קיום משותף רב-לאומי

האמנה החברתית של רוג'בה  מעגנת את זכויות המיעוטים וקובעת כי כל דת, מוצא ושפה מכובדים ברוג'בה. למעשה, האמנה לא מצהירה על עצמה ככורדית, אלא כתוצר התארגנות משותף של כורדים, ערבים, אשורים, טורקמנים, ארמנים וצ'צ'נים. השפות הרשמיות של רוג'בה הן כורדית, ערבית ואשורית, אך על פי האמנה, כל הקהילות רשאיות ללמוד וללמד בשפתן. כמו כן לאשורים יחידות הגנה משלהן (הסוטורו) הפועלות בשיתוף עם כוחות הביטחון, בהם משרתים כ-30% ערבים וכן טורקמנים. בראש כל מועצה (מקביל למשרד ממשלתי) ורשות מוניציפאלית, שלושת הבכירים ביותר הם בדרך כלל בני שלושה לאומים שונים, ולפחות אחת מהן אשה. כמו כן בממשלה לכל מיעוט חייב להיות ייצוג של 10% מהפרלמנט, גם אם הוא מרכיב פחות מכך באוכלוסייה. מאז המהפכה, נולד ארגון נשים אשוריות, בו חברות גם נשים ערביות. ארגון זה מקביל לתנועת הנשים הכורדית. על פי האמנה כל אדם זכאי למקלט ברוג'בה ובפועל רבבות יזידים ונוצרים שנמלטו מדאעש חיים בה.

סוציאליזם-אנרכיסטי

החל מראשית המאה ה-21, וביתר שאת מאז המהפכה, התפתחו ברוג'בה מאות התארגנויות קואופרטיביות ושיתופיות.  על פי משרד הכלכלה, כ-75% מהקניין מוחזק בבעלות קהילתית, ושליש מהתעשייה מנוהל ישירות על ידי מועצות פועלים. למעשה השלטון פועל ככוח המרכז ומחזק התארגנויות כלכליות קהילתיות ואזוריות. לצד זאת, גם בתי-העם ומועצת העם בכל קנטון מפקחות על הכלכלה, על ידי קביעת מחירים אחידים למוצרי יסוד, תכנון ופיקוח על הייצור.

האמנה החברתית מעגנת בה את הזכות של כל אדם לעבודה, ביטוח לאומי, בריאות, דיור הולם, וחינוך (כולל חינוך על-תיכוני). הממשל מסבסד 40% ממחיר הלחם, ומספק זרעים ודלק לחקלאים. הממשל הקים חברות מקומיות לפיתוח התשתיות ובניית כבישים, ומממן את מחנות הפליטים באזורים הכורדים.

היסודות הרעיוניים עליהם מבוססת השיטה הכלכלית הזו מצויים בתורותיהם של אג'לאן ובוק'צין. על פי שיטתם הקניין והייצור הפרטיים משחיתים ומעכבים את התפתחותם של היחידים והחברה. פעולת הייצור היא פעולה חברתית ועל כן ראוי שהיא תתנהל בשיתוף קהילתי אורגאני, בניהול דמוקרטי, ובמטרה לחזק את יכולתה של הקהילייה לענות על צרכי חבריה.

רוג'בה כולה נצורה על ידי טורקיה מצפון או דאעש וג'בהת א-נוסרה מדרום. המצור מונע ממנה מסחר ואספקת משאבים, לכן עליה לכלכל עצמה באופן אוטרקי. בעשרות השנים האחרונות, המשטר הסורי ניצל את משאביה ולא בנה בה תשתיות בסיסיות. רוג'בה עשירה במרבצי נפט גולמי, אך הממשל הסורי הותיר אותה ללא בתי זיקוק, ושינע את הנפט לזיקוק במקומות מרכזיים יותר בסוריה. ברוג'בה יש אזורים חקלאיים פוריים שהחיטה בהם האכילה את מרבית אזרחי סוריה, אך היא נעדרת מפעלי עיבוד מזון. כעת, משנותקה משאר סוריה שמרביתה נשלטת בידי דאעש, עליה לבנות תשתיות  ומפעלים מאפס. לצד כל זה הניהול העצמי נדרש להשקיע 70% מכספו בהוצאות צבאיות. לכן מערכת הניהול העצמי משקיעה את מעט המשאבים הנותרים לפיתוח תשתיות, בתי זיקוק ומפעלי עיבוד תוצרת חקלאית. הממשלה לא גובה כלל מיסים מהתושבים, אלא מתכלכלת בעיקר מנפט ומעט מכסי מעבר בגבול.

בריאיון עם שר הכלכלה של קנטון אפרין, הוא אמר כי הניסיון המרכזי שלו הוא לדבר עם קהיליות, בתי-העם ומועצות הערים ולעזור להם ליצור יחידות ייצור קטנות ומפעלים כלכליים משותפים, על מנת לבסס את כלכלת הייצור המקומית של הקנטון ולחזק את החקלאות ורעיית הצאן בה. עוד הוא הוסיף כי נעשים ניסיונות גדולים למשוך עזרה והשקעה מבעלי הון קטנים מקומיים, וגדולים מחוץ לאזור, אך כי לא יקבלו השקעות שלא יקבלו מראש את המודל השיתופי שהם מתווים.

כוחות המגן

הצבא העממי של רוג'בה (YPG) מונה כ-50,000 לוחמות ולוחמים. הצבא נוסד על ידי תנועת הפועלות הכורדית בסוריה, אך כיום אחוז ניכר מחייליו אינם כורדים אלא ערבים ובני מיעוטים אחרים. לצדו נלחם צבא ה-PKK הפועל בעיקר בטורקיה. כ-33% ממצבת הקרב של ה-YPG וכ-40% מה-PKK הן נשים. מרבית הנשים ב-YPG מאוגדות ב"יחידות להגנת הנשים" (YPJ), כוח דמוקרטי המורכב מנשים בלבד, ומתנהל בעצמאות ארגונית, ובו משרתות כ-10,000 לוחמות.

הצבא העממי פיתח שיטות אנרכיות, חינוכיות ושוויוניות לנהל את עצמו, בשונה מכל צבא אחר בימינו. בכל יום מקדישים החיילים שעתיים ללימודי תיאוריות פמיניסטיות, סוציאליסטיות ואנרכיסטיות, תוך קריאת טקסטים ודיונים. אין בצבא מפקדים קבועים ודרגות, אלא מערכת בחירות פנימית בה היחידות בוחרות את מפקדיהן באופן ארעי. לרוב מדובר במפקדים לפעולות ספציפיות או תקופות קצרות, מלבד מפקדים אזוריים, המשרתים בתפקידם לשישה חודשים. הצבא העממי ביטל את מערכת העונשים, ואת השירותים החשאיים. כמו בכל רוג'בה, עינויים מכל סוג אסורים בתכלית.

לצד הצבא העממי נלחמים מספר צבאות הנהנים מאוטונומיה מלאה פנימה ותיאום מלא עם ה-YPG במילוי המשימות. הגדול מביניהם הוא הצבא האשורי (הסוטורו) ולצידו כוחות השיטור האשורים הפועלים כולם בשיתוף מלא עם ה-YPG. כוח צבאי נוסף שהצטרף נקרא "בריגדות השחרור האינטרנציונליות". זהו כוח צבאי של קואליציה של מפלגות מרקסיסטיות מארמניה, ספרד, טורקיה, יוון, ואלבניה. בנוסף לאלה הוקמה יחידה בשם "האריות של רוג'בה" בה משרתים מתנדבים המגיעים מכל העולם.

לצד אלה פועלת ברוג'בה משטרה דמוקרטית ושמה אסאיש. משטרה זו שמה לה כמטרה להכשיר את מרבית אזרחי רוג'בה לפעולות שיטור קהילתי במטרה לייתר את עצמה בעתיד. המשטרה משקיעה אנרגיות רבות בהכשרת האזרחים לפעילות השיטור ורואה בפעולת ההכשרה כעיקר תפקידה.

לצד כוח השיטור, אשר 25% ממצבתו נשים, הוקמה יחידת שיטור בה משרתות נשים בלבד ומטרתה להגן על זכויות נשים וילדים. יחידה זו רשאית להתערב בסכסוכים משפחתיים ולהוציא נשים ונערות שנפגעו מביתן. המשטרה מסייעת לנשים שנישאו שלא מרצונן, נשים וילדים שנפגעו מאלימות בבית וכדומה. בנוסף לאלה משטרת הנשים מסייעת בפעולות שיטור שוטפות.

אוטופיה בלב הגיהינום

המדינה המודרנית היא מערכת המבוססת על חציצה בין מרבית האזרחים  לבין השלטון. השלטונות במרבית מדינות העולם בימינו שואפים לכונן מערכת הירארכית אטומה, המשמרת את כוחן של האליטות, כך שניהול ענייני חייהם של האזרחים מופקד תמיד בידי אליטות. השלטונות משרתים אינטרסים של בעלי הון ובעלי כוח פוליטי, שליטה של גברים בנשים, ההיררכיה גזעית ולאומית, כל זאת תוך אטומיזציה של היחידים בחברה. על מנת להגביר את צורת אופיו הקפיטליסטי, נלחם השלטון נגד כוחות מאורגנים או משותפים. חיזוק ארגוני עובדים, משפחות או קבוצות אתניות, נתפס בחברה הקפיטליסטית כשחיתות או נפוטיזם. רוג'בה יוצרת מציאות אחרת בה הכוח נתון לרשת של התאגדויות אזרחיות בעלות עצמה, כך שלאזרחים הכוח לנהל את כל ענייניהם. החל מקהיליות מקומיות אשר מורכבות ממספר משפחות המאגדות משאבים, ועד לתנועות נוער בהם מתחנכים לתפיסת האחריות החברתית. החל מתנועת נשים חזקה ועד לאוטונומיות להן זוכות קבוצות אתניות – כל צורת התאגדות ברוג'בה זכתה להכרה רשמית במערכת קבלת ההחלטות ובחוק. למעשה, המועצות הנבחרות עוסקות ביצירת התאגדויות נוספות, ובמתן תוקף הולך וגובר (כלכלי, פוליטי וחינוכי) לכל אחת מההתאגדויות.

תנועת הפועלות הכורדית בנתה את החברה הכורדית במשך כמה עשורים. מה שאפשר לתנועה בסוריה לנצל את רגע ההכרעה שנפל בידה, היה הרשת המסועפת של ההתאגדויות הוולונטריות שנוסדו לאורך השנים. תנועה זו ילדה בתורה התארגנויות נוספות: התנועה החברתית הדמוקרטית, שיצרה מאז 2005 מערכת ענפה של התארגנויות חברתיות אשר מקבלות החלטות מלמטה למעלה; ארגון הצבא העממי, האנרכיסטי והפמיניסטי; תנועת הנשים אשר מאגדת את הנשים הכורדיות ככוח מרכזי לתיקון החברה הכורדית, ואשר מהווה תנועה פוליטית וחינוכית שלמה ותנועות הנוער.

כאשר הגיעה שעת הכושר, פיתחו אנשי רוג'בה את התנועות הללו למערכות מקבילות עם יחסים מסועפים וחיתוך איברים, אשר בכוחן לנהל את החברה. כל זאת תוך שימור על ככלי יסוד המייצגים את עמודי התווך הערכיים שלשמם יצרו מערכת זו: זכות הווטו של ארגוני הנשים, ייצוג אתני ומגדרי משולב בכל המוסדות, וולונטריות, ניעות בכל תפקודי השלטון, ביזור כוח ועוד.

מלחמת האזרחים בסוריה מוטטה את המדינה הסורית לעד. בתוך כך הרצחנות הקנאית של דאעש וארגוני מורדים אחרים מחד, והאכזריות הפושעת של משטר אסד מאידך כמוהם כאקסמפלר לדמותה של חברה. בניגוד להתיימרות "הרפובליקה הערבית הסורית" למשול באוכלוסייה הרב-לאומית בשוטים, ובניגוד לניסיון  "המדינה האסלאמית" למשול בנתיניה בעקרבים, מציבה רוג'בה מודל הפוך לחלוטין. בניגוד לתלותיות בשלטון שהנחילה הרפובליקה של אסד, בה היחיד נותר חלש ובודד אל מול המדינה וההון, ובניגוד למערכת הנוקשה של דאעש, שהאזרחים החיים בה הם חסרי כל חשיבות בעבור השלטון, מציעה רוג'בה שיטה חדשה. מערכת חברתית בה בני האדם מתאגדים באופן וולונטארי, המתחדש חדשות לבקרים, על מנת לנהל את ענייניהם במשותף. בעודם מתאגדים נעשית המהפכה: מהפכה שבלב המעז לשנות ולהשתנות ומהפכה חברתית המעניקה עוד ועוד עצמות לתאים המרכיבים את החברה. השיטה של רוג'בה מכפיפה את הכוח לחברה האנושית. גם בחברה זו יש כוח, אלא שהוא מבוזר בין לאומים ומגדרים, עובר בין ידיים שונות תדיר, וזאת בהסכמה חברתית רחבה. כל החלטה נדרשת לעבור דרך הקהיליות. בכל מצב יכולות הנשים להטיל ווטו. בעלי הסמכות לקבל ההחלטות הם תמיד שתיים: גבר ואשה בני לאומים שונים. הכוח ברוג'בה מוגבל, והוא נוטה לנזול מההון ומבעלי התפקידים לחברה כולה.

לאחר שחרור קובני, בקיץ 2015, הכריז הרודן הטורקי רג'פ ארדואן כי יצא למלחמה בדאעש ובכורדים ברוג'בה. מאז, בניגוד להצהרות על מלחמה בדאעש, הפציץ צבא טורקיה את תושבי רוג'בה במעל 300 הפצצות אוויריות לעומת 3 הפצצות נגד ארגון הטרור. ארדואן הכניס כוחות קרקעיים לסוריה ולעירק במרדף אחר לוחמים כורדים ובמקביל הטיל מצור על ערים כורדיות בדרום טורקיה. להבדיל מתנועת הפועלות הכורדית, שפעולותיה הצבאיות מכוונות כנגד הצבא הטורקי במטרה להגן על האזרחים הכורדים, פעולות הצבא הטורקי הרגו עד כה מעל 160 אזרחים כורדים בטורקיה ומספר לא ידוע של אזרחים ברוג'בה.

החברה ברוג'בה קמה בתנאי תופת, אשר בהם לא ניתן לדמיין מציאות שאין בה הפעלת כוח לטובת הגנה עצמית. בנוסף לזה, רוג'בה קמה בתנאים של מצור כלכלי, בדלות שהונצחה לאורך השנים על ידי שלטונות סוריה, במערכת חברתית קפיטליסטית המבוססת על ניצול וחברה שוביניסטית ומפולגת אתנית. על אף חוסר הביטחון השורר ומצב האיום התמידי יוסדה ברוג'בה מערכת דמוקרטית ביזורית. על אף הצורך הצבאי הדוחק הצבא מפעיל בחירות פנימיות ומעניק חופש התנהלות פנימי לכוח נשי ולכוח אשורי. על אף האמברגו והדוחק הכלכלי מסרבים אזרחי רוג'בה לקבל השקעות אשר לא יאפשרו להם לקיים מודל שתפני. כל אלה הם מסימניה של חברה השואפת לחיים טובים יותר, חברה הבונה את עצמה כיצירה מאריכת ימים. אלו הם אותות של גבורה אשר בכוחם להפיץ את אורם לאנושות כולה. מי ייתן ועמוד השחר של רוג'בה יאיר גם עלינו.

¹ דיויד גרייבר הוא אנתרופולוג אמריקאי וממנהיגי תנועת המחאה Occupy Wall-Street. הוא נסע למשלחת חקר ברוג'בה ולאחריה פרסם מאמר בגרדיאן בו השווה את תנועת הפועלות הכורדית לזפטיסטים בצ'יאפס (מקסיקו) ולאנרכיסטים במלחמת האזרחים בספרד. הציטוט הנ"ל מתוך ראיון שערך לאתר libcom.org
² כל הציטוטים של הלוחמות הכורדיות נלקחו ממאמר שפורסם באתר opendemocracy.net
³ שיר הפרטיזנים, (ביידיש: זאָג ניט קיין מאָל) נכתב ב-1943 על ידי הירש גליק (1922–1944), אסיר יהודי צעיר בגטו וילנה, לזכרם של לוחמי מרד גטו ורשה וחבריו שנרצחו. השיר תורגם לעברית על ידי  אברהם שלונסקי.
4 ראיון מרתק עם נשיא ונשיאת ג'אזירה פורסם באתר middleastsolidarity.org. מידע נוסף בנושא זה הופיע במאמר מקיף שפורסם בניו יורק טיימס.
קהילייה היא התאגדות חיים של יחידים וקבוצות. במאמר זה הכוונה היא לאיגוד של משפחות ויחידים בכפר או שכונה.
מופיע אצל קרן רוס, סופר ודיפלומט בריטי שערך משלחת חקר לרוג'בה ופרסם בעקבותיה מאמר בפיננשיאל טיימס

הוסף תגובה

אתה חייב להיות מחובר בכדי לפרסם תגובה. ניתן להתחבר באמצעות חשבון פייסבוק,טוויטר או גוגל.